חיתמו על העצומה שלנו

על השפה


מהי שפת הסימנים הישראלית?

שפת הסימנים היא כינוי לכל אחת מהשפות הטבעיות שמשתמשות בתנועות ידיים, מחוות גוף והבעות פנים כאמצעים העיקריים להעברת מסרים וליצירת תקשורת בין הדוברים. זאת בניגוד לשפה מדוברת, שבה האמצעי העיקרי הוא הקול המופק בחללי הפה, האף והגרון. האוכלוסייה העיקרית שמשתמשת בשפת סימנים היא אוכלוסיית החירשים וכבדי-השמיעה, בעיקר אלה שנולדו כבדי-שמיעה או שלקו בשמיעתם בגיל צעיר. במקומות שונים בעולם משמשות שפות סימנים שונות, ואין בהכרח יכולת לדובר שפת סימנים אחת להבין דובר בשפת סימנים אחרת.
הבחנה בין "שפת סימנים" ל"שפה מסומנת"
במקומות רבים קיימת בצד שפת הסימנים "שפה מסומנת". גם השפות המסומנות משתמשות במחוות במקום בקול, אולם הן מלאכותית, ונוצרו כדי להקל על התקשורת בין דוברי שפות סימנים לדוברי שפות מדוברות. השפה המסומנת מחקה את התחביר של השפה המדוברת העיקרית באזור, בעוד שלשפת הסימנים יש תחביר משלה.


חקר שפות הסימנים

המבנה של שפות הסימנים השונות נחקר על-ידי בלשנים רק בשנים האחרונות. לכך מספר סיבות: ראשית, רוב שפות הסימנים נוצרו רק במאתיים השנים האחרונות, ורק ב-30-40 שנים האחרונות הכירה בהן קהילות הבלשנים והמחנכים כשפות לכל דבר. בתקופות מסוימות אף ראו בשפות הסימנים מכשול לשילוב החירשים בחברה, ולפיכך מחנכים ומורים לחירשים ניסו למנוע מהם להשתמש בשפת סימנים, ולהכריח אותם להשתמש בשפה המדוברת או בקריאת שפתיים. כיום מקובל לראות בחירשים קהילה דו-לשונית, ומיישמים לגביהם את המדיניות הנהוגה לגבי מיעוטים לשוניים.
שנית, בלשנים שומעים, שאינם דוברים ילידיים של שפת סימנים כלשהי, מתקשים לעמוד על כל צורות הביטוי של שפות אלו. פריצת דרך נעשתה כשבלשנים החלו לשתף חירשים, דוברים ילידיים של שפות סימנים, במחקריהם, ובמיוחד כשהוכשרו בלשנים חירשים שהחלו לחקור את שפתם.
בנוסף לכך, התפתחות הבלשנות המודרנית ובייחוד התאוריה של נועם חומסקי הגורסת כי יש דקדוק אוניברסלי ויש מבנים מוחיים מולדים האחראים להפקת השפה, הביאו להתעניינות בשפות סימנים כשפות בעלות אמצעי ביטוי לא-שגרתיים. ההנחה הייתה שאם יימצא דמיון בין שפות הסימנים לשפות המדוברות, יהיה בכך להוכיח את תאוריית הדקדוק האוניברסלי, ובעקיפין גם את תאוריית המולדות של השפה. עד כה התגלה דמיון רב בין שפות הסימנים לשפות המדוברות, אולם גם שוני לא-מבוטל. חלק גדול מהממצאים בסוגייה זו נתונים לפרשנויות שונות.
מבנה המילה ותכונותיה
בכל שפות הסימנים שנחקרו נמצא כי מילה (כלומר, סימן) בנויה משלושה מרכיבים הכרחיים: צורת כף-היד, תנועת כף-היד ומיקום כף-היד ביחס לגוף. שינוי בכל אחד מהמרכיבים האלה מביא לשינוי במשמעות. פעמים רבות, שינוי קל באחד המרכיבים, למשל תנועה מקוטעת במקום תנועה רציפה, יוצר הבחנה מורפולוגית, למשל: שם עצם ופועל הנגזר ממנו.
רוב הסימנים מבוצעים באמצעות כף היד, ובחלל המקביל לפנים, לחזה ולבטן. יש גם סימנים הכוללים תנועות כתפיים או איברי גוף אחרים אולם הם מעטים יחסית. מחקרים הראו שבמהלך ההתפתחות ההיסטורית של שפות הסימנים, מוחלפים סימנים המערבים איברי גוף שונים בסימנים המבוצעים בכפות הידיים בלבד, ומול חלק הגוף העליון בלבד.
צירוף של סימנים יכול ליצור מילה חדשה, ולפעמים אף נוצר סימן משילוב מרכיבים של שני סימנים שונים. מרכיב בסימן יכול להצביע על תכונה תחבירית שלו, למשל, כיוון התנועה יכול להצביע על יחסה (ואז שינוי כיוון התנועה מבטא שינוי ביחסה).

אינטונציה

אינטונציה מובעת באמצעות הבעות פנים. כך, לפי הבעת הפנים של המסמן אפשר להבין אם המשפט הוא משפט חיווי, משפט שאלה, קריאה וכיוצא בזה.


איקוניות

שפות סימנים, בייחוד שפות סימנים צעירות, נוטות להיות איקוניות הרבה יותר מאשר שפות מדוברות. כלומר, פעמים רבות המסמן משרטט בידיו את האובייקט שהוא מתכוון אליו, או מבצע תנועה המזכירה את הפעולה שהוא מתכוון אליה. עם זאת, קשה לנבא אילו תכונות של האובייקט או הפעולה יבואו לידי ביטוי בסימן, ואילו יוזנחו - בעניין זה יש חשיבות למוסכמות תרבותיות. ככל ששפת סימנים מתפתחת במהלך הדורות, סימניה הופכים יותר שרירותיים ופחות איקוניים.
בשפת הסימנים האמריקנית הסימן ל"בית" הוא גלגול של צירוף הסימנים "לאכול" ו"לישון". בשפת הסימנים הישראלית, בית מסומן באמצעות יצירת זווית בין כפות הידיים, מעין חיקוי של צורת גג רעפים. שני הסימנים איקוניים, אולם כל סימן מבודד תכונה אחרת של העצם המתואר. כמו כן, הסימן הישראלי לא היה יכול להיווצר במקומות שבהם אין גגות רעפים.
בשפת הסימנים האמריקנית קרתה התפתחות נוספת: הסימן "לאכול" הוא משיכה של היד לכיוון הפה מלמטה למעלה, מתוך חיקוי לתנועה של הרמת האוכל מהצלחת אל הפה. הסימן "לישון" הוא הצמדת כפות הידיים לאוזן והטיה של הראש, כחיקוי לתנוחת הראש בזמן השינה. צירוף הסימנים, שיוצר את הסימן ל"בית", היה תחילה ביצוע של שני הסימנים ברצף, אבל כיום הוא נראה כמו משיכה של כף היד מן הפה אל האוזן. זוהי דוגמה לסימן שמלכתחילה היה איקוני, אולם עם התפתחות השפה הוא הפך לשרירותי, כלומר אין עוד קשר שקוף בין הסימן למסומן.


רכישת שפת סימנים

תינוק שנחשף לשפת סימנים, רוכש אותה באופן טבעי כמעט כפי שנרכשת שפה מדוברת. לפעמים אפילו נצפה "מלמול" בתנועות ידיים בדומה לשלב המלמול המקדים רכישת שפה מדוברת. רוב התינוקות שנחשפו לשפת סימנים החלו לסמן בגיל צעיר יותר מהגיל הממוצע של תחילת הדיבור. ההערכה היא כי הדבר נובע מהשליטה בידיים שמתפתחת מהר יותר מאשר השליטה באיברי הדיבור בחלל הפה והאף. השלבים ברכישת שפת סימנים דומים מאוד לשלבים ברכישת שפה מדוברת, ואף נצפו טעויות דומות ברכישת שני סוגי השפות. תינוקות שרכשו שפת סימנים מדווחים בבגרותם כי שפת הסימנים היא כשפת אם מבחינת יכולת השליטה שלהם בה ותחושת הנוחות והביטחון שהשימוש בה מקנה להם.
היווצרות ספונטנית של שפות סימנים
שפת סימנים נוצרת באופן טבעי במקומות שבהם אוכלוסיית כבדי השמיעה גדולה במיוחד. יש עדויות כתובות לשפות סימנים בכמה כפרים באנגליה במאה ה-17. גם בארץ התגלתה לאחרונה שפת סימנים שנוצרה באופן ספונטני בקרב כבדי השמיעה בכפר הבדואי א-סייד שבנגב. דוגמה מרתקת היא שפת הסימנים של ניקרגואה, שמקובל לראותה כדוגמה נדירה בימינו ליצירת שפה טבעית יש מאין. יש המשווים בין היווצרות שפת הסימנים של ניקרגואה להיווצרות השפות הקריאוליות, אולם יש גם הבדלים משמעותיים בין המקרים.
לא ידוע על מקרה שבו אוכלוסייה של אנשים שומעים יצרה שפת סימנים באופן ספונטני. לכל היותר נוצרו שיטות תקשורת חלקיות למצבים מיוחדים שבהם אין אפשרות להשתמש בקול.

 

היווצרות שפת הסימנים הישראלית

ב-1873 פתח מרכוס רייך בית ספר יהודי לחירשים בגרמניה. בית ספר זה נחשב בזמנו לאחד הטובים בעולם בתחומו, ולפיכך הגיעו אליו תלמידים יהודים חירשים מכל רחבי העולם, ואף תלמידים לא-יהודים. מורים מבית הספר הזה הקימו ב-1932 את בית הספר העברי הראשון לחירשים בירושלים.
בהדרגה החלה להתפתח שפת הסימנים הישראלית (שס"י), שהיא דומה למדי, גם היום, לשפת הסימנים הגרמנית. בשנות ה-40 כבר הייתה בארץ קהילת חירשים יהודים מגובשת עם שפת סימנים משלה. שפת הסימנים הישראלית היא היום אמצעי התקשורת המוכר והנלמד בקרב ישראלים כבדי שמיעה. קיימת גם שפה מסומנת שמשמשת לתקשורת בין דוברי עברית שומעים לדוברי שפת סימנים ישראלית. עברית משמשת לדוברי שפת הסימנים הישראלית כשפה שנייה, והם חווים קשיים דומים לאלה שיש למיעוטים לשוניים אחרים, כגון עולים חדשים או ערבים ישראלים. בין היתר, הם זקוקים לשירותי מתורגמנות, לא רק בשל קשיי השמיעה, אלא גם משום שקל להם יותר להתבטא בשפת-אמם, שהיא שפת הסימנים הישראלית. במגזר הערבי בישראל קיימות כמה שפות סימנים אחרות שמשמשות קהילות קטנות של כבדי שמיעה, אולם ערבים ישראלים רבים לומדים את שפת הסימנים הישראלית.

 

קשרים בין שפות סימנים לשפות מדוברות

קהילות של חירשים דוברי שפות סימנים הן כמעט תמיד דו-לשוניות (mouthing). "הגייה" היא הנעת השפתיים באופן הנראה כהגיית המילה בשפה המדוברת, תוך כדי סימון סימן בעל משמעות דומה בשפת הסימנים. למשל, הגיית המילה "וילה" תוך כדי סימון "בית". עם זאת, יש גם מקרים של הגייה שאין להם קשר לשפה המדוברת, והם משמשים כתכונה נוספת, שרירותית, של הסימן.. זאת משום שהחירשים חייבים ללמוד את השפה המדוברת כדי להשתלב בחברת השומעים שסביבם. לימוד השפה המדוברת נעשה באמצעות לימוד קריאת שפתיים, שימוש בשפה מסומנת או באמצעות קריאה וכתיבה. לרוב שפות הסימנים יש מערכת של סימון אותיות האלפבית של השפה המדוברת המקומית. פעמים רבות נשאלת מילה מן השפה המדוברת לשפת הסימנים באמצעות אימוץ האיות שלה כצירוף-סימנים בפני עצמו. בנוסף, משתמשים חירשים רבים ב"הגייה" או תנועות שפתיים

 

 טעויות נפוצות לגבי שפות סימנים

לפי אמונה שהייתה רווחת בעבר, שפת סימנים היא שפה דלה שאינה אלא פנטומימה והצגה חזותית ופשטנית של הדברים הנאמרים, ולא ניתן להביע באמצעותה רעיונות מופשטים ומורכבים. אולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20 בלשנים התחילו לחקור ביתר רצינות את שפת הסימנים והגיעו למסקנה כי מדובר בשפה לכל דבר, בעלת אוצר מילים עשיר ודקדוק מורכב - ממש כמו כל שפה טבעית אחרת.
עוד אמונה שגויה ונפוצה היא ששפת סימנים היא שפה בינלאומית. כשם שיש מגוון גדול של שפות מדוברות, כך יש מגוון גדול של שפות סימנים שמשתנות ממדינה למדינה, מאזור לאזור ובמקרים מסוימים גם מעיר לעיר. כך, למשל, שפת הסימנים הישראלית שונה משפת הסימנים האמריקאית.
יחד עם זאת, בעבר היה נסיון להמציא שפת סימנים בינלאומית, בדומה לאספרנטו, אולם שפה זו הכילה כ-1,500 סימנים בלבד ולא היה לה דקדוק עקבי ואחיד, כך שהיו שטענו כי שפה זו לא הייתה שפה אמיתית. בשפות מדוברות.
שפה זו נקראה ג'סטונו (Gestuno).
כמו-כן, שפת סימנים אינה תלויה בשפה המדוברת ואינה שואלת ממנה בהכרח את אוצר המילים ואת כללי הדקדוק והתחביר, כלומר - אינה תרגום מילה-במילה של השפה המדוברת (בניגוד ל"שפות המסומנות"). דוגמה בולטת לכך היא שפת הסימנים הבריטית ושפת הסימנים האמריקאית, שהן שפות שונות מאוד והדובר בשפה אחת לא יבין את הדובר בשפה השנייה - זאת למרות העובדה שגם בבריטניה וגם בארצות הברית מדברים באותה שפה, אנגלית.


מתוך:  עירית מאיר וונדי סנדלר, שפה במרחב - אשנב לשפת הסימנים הישראלית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ד 2004. 

אתר ויקיפדיה

לקישורים נוספים והעשרה ליחצו כאן