פה נספר לכם על חוויות של בוגרים, מדריכים ומשתתפים בתכנית שלנו
אם גם אתם רוצים לפרסם את החוויות שלכם, שילחו מייל ל - contact@payitfwdisl.org.il
נשמח מאוד לשמוע מכם..
|
נשלח 30 במאי 2011 07:58 על ידי Galia Mazor
לצוות עמותת תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים:
כאדם עם ליקוי שמיעה,
הסיפור שלי דומה בהרבה מובנים להרבה אנשים מאוכלוסיית החרשים בישראל ובכלל בעולם.
עוד בהיותי ילד קטן התביישתי
מול אנשים שומעים וניסיתי להסתיר את בעיית השמיעה שלי ולהתנהג ולהיות יותר בחברה השומעת,
ופשוט להיטמע כמה שיותר בחברה הזאת.
עם הזמן כשבגרתי ,הבנתי
כמו כמעט כולם שחרשות זה לא דבר רע והאמת אפילו מביאה לך זוויות ראייה אחרות
שאולי לא הייתי רואה אילו הייתי אדם שומע ואיך הייתי בכלל מתנהג או פועל כאדם כזה. פשוט
הבנתי שאז לא הייתה מודעות גדולה כלפי חרשים כמו שיש עכשיו!
כשסיימתי את לימודי
התיכון והגיע זמני כמו כל נער בן 18 להתגייס לשירות מדינת ישראל, אכזבתי הייתה גדולה
כשהגעתי לבקו"ם וקיבלתי פטור משירותי צבאי. רציתי מאד להרגיש שווה בין כולם ולשרת את
המדינה ,ולהוכיח שאני מסוגל להביא למודעות שלאדם בעל בעיית שמיעה ישנה יותר
מוטיביציה ורצון להצליח בשירות מאשר לאדם שומע.
נלחמתי על מנת לשנות את הפטור לצו הגיוס ,ומאד שמחתי כשקיבלתי את צו הזימון
לשירות.
בשירות הצבאי נחשפתי
לעולם החרשים ובעצם קיבלתי את הלם התרבות הראשונה שלי במה שנקרא , מודעות
לאוכלוסיית החרשים.
למדתי המון מאותם חרשים
במהלך שירותי הצבאי, וזה נסך בי את הביטחון והכלים שלהיות אדם חרש זה לא חיסרון בכלל,
ושפשוט במדינת ישראל הפכו מבלי להכיר את המושג מה זה חרש ואיך לדעת ולנסות
להכירו ,לחיסרון מבלי לדעת להכיר את האוכלוסייה הזאת!
כשקם הפרוייקט הנהדר "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים"
בראשו של אדם מקסים בשם שר-אל אוחנה ,שהוא בעצם
אדם שומע שכמוני מכיר את בעיית המודעות כלפי אוכלוסיית החרשים וכמובן ניסה לפתור
אותה בעזרת התכנית הזאת. עלו בי המחשבות להתנדב
לפרוייקט , אבל עלה בי החשש שמה צוות הפרוייקט בראשות שר-אל שרובם הם אנשים חרשים
עם שפת סימנים מעולה בהרבה משלי ,יגידו לי שאני לא מתאים להדריך קבוצות שומעים.
אבל להפתעתי הרבה, הם דווקא קיבלו אותי בידיים פתוחות ונתנו לי את הביטחון להאמין
בעצמי ולהעביר את מודעות שפת הסימנים לאוכלוסיית מדינת ישראל.
כשהתחלתי להדריך קבוצות
,הרגשתי שסוף סוף לאחר כל השנים האלו של מאבק בזהות, אני יכול לחבר וליצור
פה שיוויון בין שתי אוכלוסיות, זאת החרשת וזאת השומעת ולהביא את המודעות עליה חלמו כל
אותם חרשים מאז שקמה המדינה שלנו להכרה בזכות הקיום של החרשים לצד השומעים!
עכשיו שאני לקראת פתיחת
קבוצת ההדרכה הרביעית שלי בפרויקט הזה, ההתרגשות שלי יותר עצומה גם מכיוון
שבפעם הראשונה תעמוד לצידי רכזת חדשה שהיא בעצם אחת מאלו שהדרכתי בתחילת דרכי
בתעביר את זה הלאה , ושהיא ממש התחברה לאוכלוסיית החרשים ולמסר שהעברתי בשם
העמותה לאוכלוסיית השומעים. הבנתי שלעמותה
הזאת יש את הכוח ואת ה-wow להעביר את עניין המודעות בדרך שהתוותה ובעצם בזכות הצוות הנהדר ,המדריכים וכל מי
שפועל בשליחות העמותה הזאת. העמותה עשתה הישג היסטורי ואדיר למען הגשמת המודעות
כלפע אוכלוסיית החרשים.
אני גאה בעמותה ,במה
שהיא מייצגת ,באידיאלוגיה שלה ובכלל בכל אותם האנשים אשר נותנים מעצמם ימים ולילות
למען הגשמת החלום הגדול של אוכלוסיית החרשים והיא להכיר בשפת הסימנים כשפה רשמית
ולקרב את אוכלוסיית השומעים במדינה אל אוכלוסיית החרשים בעזרת המודעות!
בתודה ובכבוד והערכה
לצוות העמותה "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים"
ג'ימי חצבאני |
נשלח 20 באפר 2011 04:00 על ידי Galia Mazor
דם חדש
״דם חירשים״, למי שלא מכיר זהו ביטוי די ידוע בתרבות החירשת. משמעות
הדבר מתייחס בעיקר לחירשים שאימצו את זהותם כחירשים לכל דבר, בין אם מדובר בהגדרת
השפת סימנים כשפה הראשית לפני העברית המדוברת, לבין שימור התרבות למען הקהילה
ועבור הקהילה.
למרות החירשות שלי, בקהילה עדיין מגדירים אותי כחירש בזהות שומעת. יש
כאלה שיגידו ואמרו שיש לי בעיות זהות (בצחוק כמובן) ויש שמגדירים זאת כדו תרבותי.
איך שלא יסתכלו על זה, אני לא חושב שאפשר להגדיר זאת כ״דם חירשים״.
מהצד שלי, בתור אחד שנהנה מעולם אחד גדול שמורכב מחירשים ושומעים,
הבורות הנוראה שנובעת מחוסר מודעות כלפי החירשים בכלל לא זרה לי. אותה הבורות
המטרידה מסתובבת לה בחוץ וכבר שנים על שנים היא עושה לנו שמות.
כשהעמותה קמה, תחילה חשבתי שבסה״כ מדובר ביוזמה שנועדה רק להפיץ את
השפת סימנים לכל מי שמעוניין ובחינם. האמת, לא בער לי לקפוץ ולהתנדב ללמד. כך
חשבתי עד שראיתי את התמונה הגדולה - העמותה שמה לה מטרה להעלות את המודעות כפי
שהיא באמת ולימוד השפה זה רק הצ׳ופר.
תארו לכם את גודל ההפתעה שלי, כשראיתי את כמות האנשים שרק מחכים כדי
ללמוד את השפה ויותר מכך, להיפתח ולהיכנס לעולם חדש שעד עכשיו היה בגדר תופעה לא
ברורה. מאות על מאות אנשים שרק מחכים שתיפתח קבוצה חדשה, אבל אין מספיק אנשים
שייקחו את זה ויצמצמו את המספרים לפני שהם יצטמצמו מעצמם.
כך בעצם דורבנתי להצטרף לעמותה במטרה ״להכות בברזל כל עוד הוא חם״.
התוצאה - את הקבוצה הראשונה שלי בדיוק סיימתי במודיעין לפני כשבועיים עם הרגשת
סיפוק אדירה. אני מעולם לא הדרכתי בעבר, ולא באתי עם ניסיון כלשהו. מה שגרם לי
לחשוש בהתחלה.
״מה אם הם לא יבינו אותי ? איך בכלל אני יכול לתקשר איתם אם אני
מחליט שלא להשתמש בקול שלי כפי שאני מדבר בחיי היומיום שלי ?״ חשבתי לעצמי. שיעור
ראשון עם מתורגמנית הוא יחסית קל ומרגיע. אבל מה עושים הלאה ועוד שזה רק אני מול
שומעים שרק לומדים את השפה ?
אני לא קורא לזה מזל, זה פשוט עובדה שהצוות שמרכיב את העמותה הוא
פשוט נהדר מכל הבחינות. הם היו שם בשבילי כשנלחצתי, תמכו, הקשיבו, פתרו קשיים ברגע
האחרון - פשוט מכונה משומנת היטב שגרמה לי להרגיש בנוח ולהבין שהם שם בשבילי
ואני פשוט צריך לעשות את החלק שלי - להיות עצמי ולהעביר את זה הלאה.
זה החלק שאני אומר תודה. תודה לכולם שהייתם שם בשבילי ושדאגתם למלא
את החסר. אני אומר היום תודה שהעמותה בכלל קיימת. אמנם אני מדריך בהתנדבות אבל
תחושת הסיפוק והאושר המתלווה להדרכה היא תמורה בפני עצמה. בזכות החוויה המדהימה,
הביטחון שלי עלה ברמות שאני לא יכול לתאר והתחברתי יותר לזהות החירשת שלי עד כדי
גאווה.
היום כבר יש לי תאריך להדרכה הבאה שלי, ואינני יכול לחכות :-) תעביר
את זה הלאה הוא אולי לא דם חירשים, אך אין ספק שזהו דם חדש שזורם בקרבנו, משהו
מרענן, מטלטל את הדעות הקדומות הישנות ומפנה מקום לעתיד חדש ואופטימי.
היום העמותה חוגגת שנתיים וחצי של עשייה, ואין לי ספק שהיא רק תצמח
ותגדל עם הזמן ואני יודעת שאני אישית אשמח לקחת חלק בעשייה הזאת, כי העמותה הזאת
כאן בשביל כולנו – ואנחנו צריכים להיות כאן בשבילה.
רון גל – מדריך מודיעין, תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים |
נשלח 7 באפר 2011 07:00 על ידי Galia Mazor
נשלח 10 במרץ 2011 02:18 על ידי Galia Mazor
[
עודכן 10 במרץ 2011 02:29
]
כשאני נוסעת באוטובוס, אני מסתכלת על אנשים
סביבי. אני רואה איך גבר חרדי מנסה בדיפלומטיות להתרחק מגופה של אישה בגופייה
ומכנס צמוד, אני רואה איך נערה בת 16 מעדיפה לדבר בטלפון ולא עם אחותה שיושבת
לידה, אני רואה איך חייל קם (בהנחה שהיה לו המזל למצוא כיסא פנוי) ומפנה את כיסאו
לאשה המבוגרת שנכנסה על סלסלת הקניות. אך, בעיקר—אני שומעת. אני שומעת את המרמור
של הנערה כשהיא מתלוננת על המבחן בלשון, אני שומעת את תפילותיו השקטות של הגבר
החרד, אני שומעת את ההצעה של החייל "בואי, שבי, גם ככה אני עוד מעט
יורד".
אני, כמו כמעט כל שאר האנשים באוטובוס, אף פעם
לא חוויתי חוסר שמיעה. אני לא יודעת מה זה לא לשמוע את התלונות והתפילות וההצעות. כשאדם
מנהל שיחה באוטובוס—כולם סביבו שומעים אותה, כולם סביבו מנתחים אותה, לעיתים
מעבירים ביקורת ולעיתים מסכימים עם הדובר. כשאדם מדבר באוטובוס, הוא חושב כפליים
על כל מילה; פעם ביחס לאדם אליו הוא מדבר, ופעם ביחס לאנשים סביבו. שמעתי לא פעם
אנשים עוצרים באמצע משפט ומשנים את המילה שתכננו להגיד, כשהרגישו שנוסע אחר לא
יקבל את דבריהם. שמעתי סטודנטים מקטרים על דתיים שלא מתגייסים, עד שהם רואים שלידם
יושב חייל עם כיפה על הראש וציצית מתחת למדים. שמעתי חיילים מתלוננים על
"הערבי ההוא שהם עצרו" עד שהם רואים ששני מושבים קדימה יושבת אישה
ערביה. שמעתי קשישים מתלוננים על חוסר הנימוס של החיילים והנוער בימינו—עד שהם
רואים את אותו חייל נעמד ונותן על כיסאו.
הדובר אינו הגורם היחידה במשוואה זו; הרי, השומע
לוקח חלק פעיל לא פחות. האדם שמחוץ לשיחה עושה הכל כדי שלא ידעו שהוא מקשיב, אך
ברגע שהוא יורד מהאוטובוס, הוא מיד פונה לחברו ואומר "שמעת מה הזאת שישבה
לידנו דיברה עליו?! " . האדם שמחוץ לשיחה נושך את חיכו בנסיון לא להגיב
לנאמר, בנסיון לא להתערב. ולעיתים, האדם שמחוץ לשיחה מכניס את עצמו לשיחה—קופץ
פנימה עם הערה או הארה, איזהשהו היגד מבריק שהיה חייב להיאמר.
השיחה באוטובוס היא תופעה מוכרת; דו השיח בין
גבר וחברו שמיד הופך לרב-שיח עם שני מדברים וחמישה מקשיבים. כל השחקנים יודעים את
תפקידם ומוכנים לבצעו בכל רגע נתון. ולכן, תארו לעצמכם את הבלבול, התדהמה וחוסר
היציבות כשאתמול באוטובוס הייתה שיחה שרק המשוחחים יכלו להשתתף בה.
אתמול, עליתי לאוטובוס בדרכי הביתה והתיישבתי
במקום הפנוי הראשון. הכיסא היה נגד כיוון הנסיעה, אז התחלתי להתסכל על שאר האנשים
באוטובוס. בצידו השני של המעבר, ישבו שתי ילדים, בן ובת, ודיברו בקול, להפתעתי
(ולהפתעת האישה שישבה לידם) הם לא דיברו בקול רם מידי, אלא התאימו את עצמם לסביבה.
מספר מושבים הלאה, ישבו גבר ואישה אשר ניהלו שיחה רועמת בשפת הסימנים. הסתכלתי על
האנשים סביבם, חישפתי את הסימנים הרגילים שיש לאנשים "מחוץ לשיחה"
באוטובוס—ובעיקר מצאתי בלבול. היה ניתן לראות כי אנשים לא ידעו איך להתמודד עם
שיחה שהם לא יכלו להבין. נוסעי האוטובוסים רגילים לא להבין שיחה אם היא בשפה אחרת
אבל, כפי ששמעתי אדם אומר כשירד מהאוטובוס, "זה לא סינית—זה עברית". בלבול הנוסעים רק גבר כששמעו את הילד נפרד
מהילדה ואמור שהוא יצטרף להוריו. הוא ניגש לזוג והחל לדבר איתם בשפת הסימנים. שאר
הנוסעים החלו להחליף מבטים.
לא הרבה אחרי זה, ירדתי מהאוטובוס ובדרכי מהתחנה
הביתה, חשבתי על מה שראיתי. ההנחה של הנוסעים באוטובוס שהם יוכלו להקשיב לכל שיחה,
פתאום הפתיעה אותי—פתאום ראיתי את התופעה מבחוץ. הבלבול של אנשים עם היותם
"מחוץ" לשיחה—ולא במובן הקונבנציונלי.
עלתה בי שאלה אחת מרכזית; מי היה בחוץ במקרה זה?
הרי, הנוסעים הרגישו שהם מחוץ לשיחה, ללא יכולת להבין או להתערב בה; אני, אני
הייתי מחוץ לקולקטיב—הבטתי על המתרחש מבחוץ; והזוג, הם היו מחוץ לקולקטיב באופן
מוחשי. עדיין לא מצאתי תשובות לשאלה זו, אך למסקנה אחת כן הגעתי. יכולתו של הילד
לקפוץ מבפנים החוצה ומהחוצה פנים, לגשר בין הפערים ולבטל את החלוקה—יכולת זו ראויה
לציון והוא דמות לחיקוי לכולנו.
|
נשלח 13 בדצמ 2010 14:04 על ידי Galia Mazor
[
עודכן 10 במרץ 2011 02:18
]
בוקר יום שבת... עוד בוקר במיון נשים.. מטופלות באות והולכות להן..
ואז נכנסת מיילדת חברה שלי ואומרת לי קציעה אותך אני צריכה.. ואת בטח תהני מאוד ממה שאני הולכת להגיד לך.. אמרתי לה כן אני שומעת.. היא אומרת לי יש זוג בחדר לידה שהם כבדי שמיעה... אולי תירצי להיכנס ולהציג את עצמך.. אותה מיילדת יודעת שאני חזק בתוך ההתלהבות של שפת הסימנים.. ואני כולי התחלתי להתרגש... כל מה שחשבתי לעצמי זה: "אמאאאאאא מה לעשות שכחתי הכל מה אני אעשה עכשיו.... יווו איפה ג'ימי שיעזור לי"... עד עכשיו שיגעתי את הידיים רק לג'ים ג'ים שהוא המדריך שלי של שפת הסימנים והמלווה הרוחני שלי בתחום.. והוא תמיד הבין אותי ותיקן אותי ויש לו תמיד סבלנות אלי... והוא גם קורא שפתיים.. ועכשיו מה אני אעשה.. מי הם האנשים האלה... אולי הם לא יבינו אותי בכלל.. ועוד בזמן כאב.. בטח לא יהיה להם סבלנות אלי.. אני עוד לא מומחית.. כולה קורס אחד לקחתי... זה מה שעבר לי בראש בעודי פוסעת לחדר... הלב שלי דפק על 200.. ואז כשפתחתי את הדלת ראיתי אותה שוכבת שם על המיטה.. חסרת אונים.. לבד.... מחזיקה בשתי צידי המיטה ואיך שנכנסנו היא הסיטה מבטה אלינו.. זהו כאן כבר לא יכולתי ללכת אחורה.. אין לאן לברוח רק להתמודד....
עמדתי לידה הסתכלתי לה בעניים ואמרתי לה בשפת הסימנים "שאני לומדת את שפת הסימנים"... היא הסתכלה עלי.. העניים שלה נפתחו היא התרגשה והתחילה לרקוד עם הידיים שלה כשיד אחת מחוברת לאינפוזיה והיא משתמשת רק עם יד אחת.. היה לה חסר היד השניה ואני הסתכלתי אליה ואמרתי לה לאט לאט לא לדבר כל כך מהר... חייכה אלי והיא האטה את הקצב של ריקוד הידיים שלה.... תוך שניות התחלנו לנהל שיחה... ראיתי את האור ואת הרוגע שלה כשהיא התחילה לדבר איתי כאילו מרגישה "אני לא לבד כאן ".. התחלתי לתקשר בינה לבין המיילדת ולתרגם לה מה המיילדת אומרת... היה מרגש לדעת שאני.... שרק התחלתי ללמוד את שפת הסימנים.. אני עוזרת!! ואשכרה מצליחה לדבר ומבינים אותי.. ולא רק שמבינים אותי מחכים שאני אכנס לחדר כי הם מרגישים נוח לדבר איתי!!
אוי אני לא יכולה להמחיש לכם את ההרגשה הזאת.. זה לא מצב רגיל.. זה מצב של סטרס בחדר לידה, וגם ככה היא לא מכירה אף אחד וכל אחד שנכנס לחדר לא מבין שהיא לא שומעת ודופק צרחות שם כדי שהיא תבין יענו יותר טוב אולי ככה תשמע. והדיבור שלה מוזר ולא כל כך מובן והיא מתאמצת להסביר את עצמה ... והיא לבד כי בעלה ירד לעשן.. ותוך כמה שניות הרגשתי שהכל השתנה.. הנוכחות שלי בחדר בתור אחת שמתקשרת בשפה שלהם גרמה לה להיות רגועה........ עמדתי לידה ליטפתי אותה והתחלתי לשגע אותה ולדבר איתה העברתי לה קצת את הזמן ואת הלחץ...
ואז הגיע הרגע של הלחיצות.. המיילדת בפרונט מנהלת את הלידה והיולדת שוכבת לא כל כך מבינה מה לעשות היא מסתכלת אלי.. אני מסתכלת עליה ומתרגמת לה מה שהמיילדת אומרת... "תלחצי.. חזק..." היא עוצמת את העניים שלה ולוחצת בכל הכוח ואני עם יד אחת שלי נוגעת לה בכתף ולוחצת כדי שהיא תבין לא להפסיק ללחוץ.. ויש שניה אני מרימה לה את הרגל ועוזרת לה ללחוץ..... המיילדת אומרת לעצור ולנשום דקה הפסקה... אני לוחצת לה על הכתף היא פותחת את העניים ואני מסמנת לה דקה הפסקה תינשמי .. הידיים של המיילדת עסוקות בשטח העבודה עושה מסאז' כדי לא לפגוע ברקמות העדינות.. אין לה דרך לתקשר... אני מסתכלת עליה שוב ושומעת את המיילדת אומרת עוד לחיצה אחת והראש בחוץ.. לקחת נשימה עמוקה וללחוץץץץ... הסתכלתי עליה בעניים המימיקה דיברה בעצמה.. סימנתי לה שהראש בחוץ יש עוד קצת לחיצה אחת חזקה וזה נגמר.... היא מסתכלת עלי.. לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת כמו ענקית... יופי.. יופי .. יופייי המיילדת אומרת מעולהההה.... והופ הראש בחוץ.. תוך שניות הכתפיים חולצו והתינוקת המקסימה בחוץ.... הסתכלתי על היולדת.. בעלה היה איתנו בחדר כולו מרוגש... אני ובעלה עומדים בחדר עושים לה כפיים (בשפת הסימנים בכפיים פשוט מרימים את הידיים למעלה ומנערים אותם בעדינות) חיבקתי אותה ונישקתי אותה.. היא שאלה כמה התינוקת שוקלת... סימנתי לה 3025 קילו....
באותו רגע כל מה שחשבתי לעצמי זה אם ג'ימי היה רואה אותי עכשיו הוא היה כל כך גאה בי!! ואני כל כך שמחתי שתירגלתי כל הזמן את השיעורי בית בשפת הסימנים.. כי עכשיו עזרתי כמו שצריך.. וההרגשה היתה מופלאה.... אחרי שהשיליה יצאה... והכל נרגע יצאתי שניה למיון לבדוק מה קורה עם המטופלות שלי.... אחרי 10 דקות המיילדת יוצאת אלי ואומרת לי היולדת מחפשת אותך.. ישר קמתי והלכתי אליה.. היא ביקשה לשאול כמה דברים ותירגמתי להם.. ואז בדיוק 10 דקות לפני שאני הולכת הביתה.. אמרתי לה שכל כך שמחתי להכיר אותם ומזל טוב להולדת "ליאל" היא הסתכלה עלי וסימנה לי בשפת הסימנים "מזל שהיית פה, תודה רבה" פה נחנקתי מהתרגשות.... חיבקתי אותה שוב ואת בעלה החלפנו פייסבוקים כמובן.. וכל מה שרציתי זה להתקשר לג'ימי ולדבר איתו... לספר לו... יצאתי מהחדר מרוגשת.. וישר חיפשתי אותו בצ'אט (כי הוא לא רוצה לדבר איתי בפון חחחחח)... הוא עלה מולי וכתב לי: "כל הכבוד קציעה"... הוא עודכן בסטטוסים.... אני הייתי מאושרת... עפתי באוויר ולא היתה מאושרת ממני...
הזוג הזה לא יוצא לי מהראש, המבט של המיילדות כשסימנתי לא יוצא לי מהראש.. הרגע הקסום שהתינוקת יצאה.. לא יוצא לי מהראש... הכפיים שלי ושל בעלה בחדר.. לא יוצא לי מהראש... והמשפט שלה "מזל שהיית כאן" לא יוצא לי מהראש... והמשפט של ג'ימי כל הכבוד לך קציעה.. לא יוצא לי מהראש...
אני מרגישה כל כך טוב.. ואני מבינה את החשיבות של תקשורת באשר היא.. ועוד יותר עם אנשים כבדי שמיעה... זה נותן משמעות אחרת בחיים.. לשמוח מהדברים הרוחניים ולא הגשמיים...
האפשרות לעזור לאחרים... איזה כיף זה... נשיקות לכולכם
קציעה אלדר
בוגרת קורס של שפת הסימנים "תעביר את זה הלאה" קבוצה של ג'ימי חצבני.
|
נשלח 30 באוג 2010 09:03 על ידי Sar-el Oren-Ohana
שלום לכל המתעניינים בתכנית ולבוגרים, מזמן היה לי בלב צורך
לתרום משהו לחברה ונחשפתי לתכנית "תעביר את זה הלאה בשפת הסימנים". דרך
חברה בעבודה נודה לי על פתיחת קורס בעל 6 מפגשים בקיבוץ דגניה א. מאותו
רגע שהתחלתי ללמוד את השפה פשוט התאהבתי בה ואני לא מפסיק לנסות ללמוד
בכוחות עצמי עוד מילים דרך איטנרנט ודרך ספר ווידאו שרכשתי. ובכל הזדמנות
אני מלמד חברים בעבודה ומחוצה את השפה הזאת.אני מאוד ממליץ בחום לב להיכנס
לעולם הזה. יש לי תקוות גדולות שעוד הפתעות רבות מחכות לנו בשפה הזאת כדי
שנוכל לתקשר עם אוכלוסיית החרשים. הייתי רוצה שגם במקומות עבודה ירגישו
את הצורך ללמד את העובדים את שפת הסימנים כדי לקלוט חרשים בעבודה. אני
בטוח שיש פוטנציאל לא מנוצל שרק מחכה שיזמינו אותם. אז נותר לי לאחל
הצלחה לכל מי שהחליט להצטרף לפרוייקט היפה הזה שיהיה לכולם סוף שבוע נפלא
ובהצלחה בלמידה. גוסטבו |
נשלח 30 באוג 2010 09:01 על ידי Sar-el Oren-Ohana
היי שר-אל, שמחתי מאוד לפגוש אותך אתמול. מצאתי ילדון מקסים עם הרבה אמביציה ורצון לעזור ולתרום יחד עם צוות רחב וחם. וזה מאוד מפתיע ומחמם את הלב כי לא בכל יום אנחנו נתקלים באנשים שמוכנים לעשות, לעזור, להתנדב ולסייע לאחר ! אני רציתי ללמוד את שפת הסימנים כבר לפני כשנתיים, דרך האינטרנט. בשבילי, לעצמי, ללמוד, לדעת והצלחתי ללמוד פה ושם כמה מילים אך לא מעבר לכך. כפי שסיפרתי לכם אתמול, הבת שלי למדה את שפת הסימנים השנה בגן אצל מיקה גנני, גננת מדהימה ומקסימה שלעצמה ועל אחת כמה וכמה כשתפסה יוזמה ולקחה את הילדים כפרוייקט שפת הסימנים. אני חושבת שמאוד חשוב ללמד את הילדים כבר בגיל הקטן בגיל הגן לקבל את האחר את השונה ולהבין שהם בדיוק כמונו ! הבת שלי, מאיה, חזרה כל שבוע מחדש מאושרת מעוד ועוד מילים שהיא למדה אצל מיקה מתנדבת שלכם והיה לי ברור שהשלב הבא הוא ללמוד בעצמי וכך... הגעתי ביחד עם חמותי מלכה, ללמוד בקבוצה של אורטל מאיר בעזריאלי... הכרתי מדריכה מקסימה, מעניינת, נעימה, שהצליחה להעביר לנו את החומר בנועם ובחן, בכייף ובאווירה טובה חיכיתי מסיום שיעור אחד לתחילתו של השיעור הבא ! אז... תודה רבה לך על רעיון אדיר. על יוזמה נפלאה. על מעשה כל כך אצילי וחשוב ולכולם בצוות על ההשקעה האדירה. ותודה גדולה גדולה לאורטל, שנכנסה לי לפינה חמה ומיוחדת בלב. מקווה לפגוש אתכם שוב.. בקרוב נשיקות, טלי דרהם הגב · אהבתילא אוהב · שיתוף
- כתוב תגובה...
|
נשלח 23 באוג 2010 11:13 על ידי Sar-el Oren-Ohana
חשבתי שמי שיש לו בעיית
שמיעה - או אפילו שמיעה מתחת לסף חירשות - יכול ללמוד בקלות שפת סימנים -
אז חשבתי...נכון שיעור בשפת סימנים מתנהל בשקט - המלמד החירש מסמן ומדבר רק
בפה בלבד - וקולו לא נשמע, ואז כמי שרגיל כבר מילדות לקרוא שפתייים בעיקר -
היה לי אולי יתרון באיזה מובן על חברי השומעים. הרבה פעמים בשיעורים הייתי
עם התקני שמיעה כבויים מותר לי להנות משקט לפעמים קריצהאבל היכולת לקרוא
שפתיים היה באיזה מובן עושר ששמור לבעליו לרעתו, מזה שהסתכלתי על השפתיים -
החמצתי לפעמים את תנועות הידיים...בכלל היכולת לראות סימנים היא שונה
מקריאת שפתיים או מלשמוע דיבור - זה יכולת חזותית של לזכור פענח תנועות
ידים וגוףזה דומה להתעמלות או פנטומימה קצת - הרבה פעמים הסימנים מיצגים
איזה שורש חזותי מסוים שאפשר היה במקביל להעביר את זה בפנטומימה..אבל זה
במידה מה כמו ריקוד בלט או אומנות מלחמה להבדיל - צריך להתאמן על התנועות
שוב ושוב עד שזה נקלט בתוכך...ואפשר גם תוכל לראות אותם ולהבין את
המסר.....וחוץ מזה אומר עוד פעם - זאת שפה שחסירה כתב אז קשה היה לי לעשות
תרגילים בבית ולחזור על החומר, בשיעור האחרון הביא לי לאליהו גורמן מצגת
תמונות של כול סימן זה חיובי שמראה על לימוד מהניסיון איך מלמדים ומשפרים
את העברת חומר בשיעורים. רק חבל לדידי שזה לא היה מהשיעור הראשון...אני
זוכר שבאמצע היה לי משבר באמצע - חשבתי לפרוש שראיתי שקשה לי לזכור וללמוד
סימנים - אבל החלטתי להמשיך ולסיים - אמרתי לעצמי אני לא הולך להחליף שפת
תקשורת - ולא מאמין שאלך למועדני חירשים - רק רוצה להתנסות בדיבור שפת
סימנים..רגע השיא שאחת המשתתפות ספרה לנו שחזרנו מאחד המפגשים שהיום יש לה
יום הולדת אז באותו רגע באופן ספונטני אני ועוד כמה עמדנו ברחוב ושרנו לה
היום יש יום הולדת בשפת סימנים - זה בשבילי היה פריצת מחסום מסוים..אבל מצד
שני מה זה הסימן כבד שמיעה - זה כף יד פרושה בניצב לאף ומחלקת את הפנים
לשני חלקים - ומובנה פשוט כבד שמיעה זה אדם שנמצא גם בעולם החירשים וגם
בעולם השומעים.אבל אירוע הסיום של תעביר את זה הלאה היה ביצוע שירה של שיר
בשפת סימנים - ודוקא אירוע זה נתן לי משמעות נוספת לסימן הזה...באירוע הזה
של ביצוע השיר אני הלכתי לאיבוד - אני לא שמעתי את המילים בתוך השיר - רק
אחר כך שהחלטתי להשתמש ב FM שמעתי מילה פה מילה שם - אבל הרבה פעמים לא
ידעתי איפוא הקבוצה נמצאת בשירזה לא עזר שהשיר היה מוצג על המסך - שאני לא
מכיר את המנגינה והמילים ששיכות לה...השיר הזה היה מתאים לקבוצת שומעים -
מי שהיו הרוב הגדול בקבוצה...ואני חשבתי לעצמי מה הסימן הזה אומר עלינו -
אנחנו הכבדי שמיעה לא נמצאים בעולם החירשים ולא בעולם השומעים - לא פה ולא
שם...אז די נשאלתי - וגם אני שואל את עצמי - בשביל מה הייתי צריך את הקורס
הזה בכלל ? גם כך אני הולך פחות או יותר למפגשים עם כבדי שמיעה פעם
בשבועיים בקושי ...ואין לי זמן דוקא ללכת למועדון חירשים ..קרה לי מספיק
במפגשים של כבדי שמיעה שהיו מדברים על החירשים - והרבה היו אומרים שחבל שהם
לא יודעים שפת סימנים וצריך לדעת את זה...זכור לי אנקודה שכבדת שמיעה
סיפרה שפגשה קבוצת חירשים עוסקת בניקיון במוסד מסוים וקינאה בהם, בחברות
בינהם, בשיכות שלהם אחד לשני - אז התלוצצתי שחבל שלא חונכתי בחינוך
חירשים, ואז הייתי עוסק בניקיון, ואת היית עוברת לידי ובטח היית מקנאת בי
נורא...צוחקאבל באמת למה צריך שפת סימנים שמימלא גם כבדי שמיעה שניסו
ללמוד שפת סימנים כמבוגרים לא הצליחו להשתלב במועדני חירשים בגלל שצריך רמה
גדולה של בקיאות ( משהו כמו עולה חדש שמתקשה בעברית)...אולי פירוש אפשרי -
שמחפשים שייכות לקבוצה מסוימת ואולי אנחנו מחפשים גאווה חירשית, או סמל
שיגדיר אותנו - מי ידע תעלומות ? לא החוקרים באוניברסיטה... |
נשלח 14 ביול 2010 08:14 על ידי Galia Mazor
שפת הסימנים הישראלית זה משהו שתמיד רציתי לדעת וללמוד. הדעה שלי היא שבגלל שהשפה לא היתה נגישה ובגלל שלא היו עד הפרויקט המדהים הזה, מקום נגיש לכולםן בו היה ניתן ללמוד את השפה, רבים לא ידעו את שפת הסימנים.
השפה היא יפה, מורכבת, אך קלה ללמידה. החוויה מהקורס היא מאוד מעצימה ומחברת. עד כה למדתי ארבעה שיעורים, עם רויטל בן-נון (המדהימה!!!!!!), אבל אני כבר עצוב שזה הולך להגמר. הקורס הזה, הוא בהחלט נקודת אור בשבועות אופורים. שובר שגרה ומהנה בצורה בלתי רגילה.
אני משתדל להעביר את המידע הזה כמה שיותר הלאה. כל בן אדם שומע שאני פוגש, אני מספר לו על החוויה, מילים שלמדתי וכמה חשוב לדעת. אני בהחלט מקווה שיגיע היום ששס"י תהיה השפה הרשמית למען נגישות שיוויונית. ובכלל, הגיע הזמן לחברה המסוגלת להכיל את כולםן. אני מקווה שיום יבוא ונוכל ללמוד את השפה בבתי ספר ככל המקצועות.
אני רוצה להודות לרויטל בן נון, המורה הסבלנית, הקשובה והמצחיקה עד אין סוף, על שיעורים מרתקים וכפיים. שיעורים באווירה מקבלת ונעימה. ותודה רבה ליוזמי הפרויקט ואלו המאפשרים את קיומו. כה חבל שזה רק שישה מפגשים!!! לא כי זה לא מספיק, כי תמיד עצוב לדעת שדבר טוב הולך להגמר.
יהודה דרוקר, בן 29, ירושלים |
נשלח 30 ביונ 2010 00:31 על ידי Galia Mazor
היי שר-אל,
קרה לי עכשיו משהו מדהים... בגללו נזכרתי למה רציתי ללמוד שפת סימנים!
חזרתי הביתה עכשיו מירושלים דרך ת"א (לא לשאול למה דרך ת"א?!:), ובאחת
התחנות עלה בחור שראיתי כבר כמה פעמים...
נזכרתי כי לפני שנתיים,שראיתי אותו בתחנת אוטובוס ביבנה.
הוא בדיוק ירד מאוטובוס תל אביבי ורצה למצוא את הקו הפנימי ליבנה, אבל
שינו באותו שבוע את החברות בין הקווים והוא היה אבוד וניסה לשאול אנשים
דרך סימנים, על איזה קו הוא צריך לעלות?
אני זוכרת בעיקר את התסכול שלו, עובר בין האנשים והאנשים לא מבינים מה
הוא רוצה ובעיקר לא ממש מתייחסים אליו כאילו היה אוויר... ובאיזשהו שלב
ראיתי שהוא התיאש והתחיל ללכת לכיון היציאה מהתחנה.
פניתי אליו וניסיתי לראות אם אני יכולה לעזור לו?, הוא שאל אם אני מדברת
שפת סימנים ועשיתי סימן "שלא!" ...אז הוא הרים ידיים ופנה ללכת.
הוצאתי לו כרטיס אוטובוס ועט וביקשתי שיכתוב לי...אז הוא אמר רחוב מסוים
ונכנסתי איתו לתחנה לעמדת המודיעין ושאלתי בשבילו לגבי הקו החדש, הנציגה
נתנה לי תשובה בקלות.
נתתי לו והוא סימן לי "תודה" , עלה על האוטובוס ונסע...אבל נשאר לי במחשבה!
...התסכול שלו נשאר לי והקושי להבין אותו נשאר לי וחשבתי על עצמי ועל
הקבוצה שליוותי מברזיל באותה תקופה בארץ וכמה לא היה לי מושג בהתחלה מה
הם אומרים,
והיו מצבים שהייתי איתם סמינרים וימים שלמים ובלילה הראש שלי כאב מכמות
הריכוז שהייתי צריכה להשקיע כדי לא לפספס אותם במילה או במשפט.
ורציתי רק שקט מכל ההמולה הפורטוגזית הזו , אפילו לא עברית...פשוט לעשות
בראש "קליר" ולא לשמוע יותר, לתת לראש לנוח!
אני זוכרת את התסכול שלי להדריך בהתחלה בלי היכולת להביע את עצמי, כי או
שלא הבינו אותי ועשו מבטים בוהים או שהייתי על כל משפט זקוקה לתרגום של
נלסון, המדריך הברזילאי שעבד איתי, כי השיח בינהם היה מהיר לי מדי.
עם הזמן והמאמץ שלי בעיקר לנסות ולהבין אותם בשפה שלהם, השפה פשוט נכנסה
וחלחלה בי עד שכבר לא הייתה בעיה להבין או לדבר...
אבל הפריע לי באישהו מקום המאמץ החד כיווני הזה , שאני עובדת קשה כדי
להבין אותם והם לא ממש משתדלים לדבר בשפה שלי , על אף שלהם היו כל הכלים
בשטח (אולפן עברית, מורים, מתרגמים) ולי שיגע רק החשש שחלילה חניך שלי
יעבור איזשהו קושי ולא יוכל לדבר איתי על זה.
אני מניחה שנפגשתי עם הבחור החירש מהאוטובוס באותה נקודת תסכול ורציתי
מאוד להבין אותו ולעשות את המאמץ כמו שהוא עשה את המאמץ בכל ההבעות שלו
כדי להיות מובן בשבילי.
שם זה חלחל לי , כמה מופלא זה יכול להיות אם בפעם הבאה שאני אראה אותו ,
נוכל לדבר טוב יותר והוא לא ירגיש לבד.
היום בדרך הביתה מירושלים ליבנה דרך ת"א , הוא עלה לאוטובוס והתישב לידי,
אני זכרתי אותו והוא לא אותי ... (אני מניחה שככה זה כשאתה משמעותי למשהו
ואתה אפילו לא יודע במה!)
היה לו כאב ראש והוא לא הרגיש טוב, אז שאלתי אותו בכמה מילים שלמדתי אצל
המדריך שלי לשפת סימנים, מה שלומו ואם הוא צריך משהו?
הוא היה מופתע שאני עונה לו בשפת הסימנים הצנועה שלי.
העברתי לו אקמול ומים, הוא שאל אם אני מגיעה ליבנה וסימנתי שכן... הוא
היה מבסוט שיש עוד משהו שיורד בתחנה שלו .
הוא סימן שהוא עייף ומסוחרר וביקש אם אני יכולה להעיר אותו
כשנגיע...אמרתי שאני אעיר אותו ושילך לישון.
הגענו לפני שעה ליבנה, הערתי אותו וירדנו. הוא אמר לי "תודה" וכל אחד הלך
לאיסוף שלו.
אני הייתי בעננים.
חזרתי הביתה וחשבתי שאני חייבת להעביר את זה הלאה .. .
דנה, קבוצת סמינר הקיבוצים.
|
|
